מִשָׁלֹש אַחְיוֹתָיו וְאַף אוֹתָן
לֹא רָאָה (בוּכֶנְוַאלְד). פַּעַם פרידה מאולצת
מגולמת גם בפרידות שהיוו חלק מהותי ממנה. שכיחים מאד היו המקרים שבהם נעלמו, לפתע, בני משפחה או ידידים קרובים. בחלק ניכר מן הפרידות וההיעלמויות לא הייתה גם כל אפשרות לפרידה משמעותית, או כזו שיש בה מודעות אמיתית לכך שאכן מדובר בפרידה, וכך נשארו במקרים רבים ספקות מענים וטורדניים בדבר גורלם של הנעלמים. במקרים אחרים, התבטאו הפרידות במכתבי פרידה, שנמצאו לעיתים לאחר מותו של הכותב. בתיאורים רבים מימי השואה חוזרת ונשנית התחושה, שבכל פעם שנאלצו אנשים להיפרד זה מזה, לא הייתה כל אפשרות לדעת האם יצליחו אי פעם לשוב ולהיפגש.בנוסף, תהליך פירודן של המשפחות החל עוד בתקופה שקדמה להקמת הגטאות עם
שלוחם של גברים רבים למחנות עבודה. אל הגטו גורשו היהודים על משפחותיהם ואלו המשיכו לתפקד במעין המשכיות של קיום התא המשפחתי. אך השילוחים למחנות עבודה שונים המשיכו גם בתקופת הגטו והותירו משפחות רבות ללא מפרנס. משפחות רבות חוו אובדן כתוצאה מתנאי הרעב והמגפות שנפוצו בגטאות רבים. הורים שחששו לגורל ילדיהם והצליחו ליצור קשר עם מכר בחלק ה"ארי" של העיר העדיפו להבריח אותו אל מחוץ לגטו מתוך תחושה כי בכך ייטיבו עם הילד.פרידות ההורים מבנם או מבתם, או לחלופין, פרידות הבן או הבת מהוריו, אף הם היו מצב לא נדיר בשואה. דוגמות לפרידות אלו היו כשמסרו ההורים את בנם למשפחה נוצרית או למנזר על מנת להצילו, פרידות באקציות, בריחת הבן מהגטו לבדו, מסירת הילדים למחבוא, בריחה מזרחה והשארת המשפחה מאחור, יציאת
הילדים ליערות כפרטיזנים,או ב Kindertransport (כינוי למשלוחי הצלה של עשרת אלפים ילדים רגשותיהם של הנפרדים במקרי הפרידות המתוארים לעיל היו חזקים, כואבים וקשים.
דוד כהנא כתב על הסיכון והכאב שבמסירת ילדתו למנזר מחוץ לגטו לבוב. הוא מתאר כיצד הרגיש: "שלוותי נגזלה, הלב התפלץ בכאבו, לא היה בכוחי לראות את בכיה הבלתי פוסק של אשתי, שטרחה בהכנת בגדיה של הילדה. מחר תעזוב אותנו הילדה, מי יודע העוד נתראה? מי יחנך את הילדה? מה הגורל הצפוי לה?…"
(מקור: דוד כהנא, יומן גטו לבוב,יד ושם, ירושלים, 1978 , עמ' 80-78)
הוריהם של מנחם מאיר ופרדריק ריימס שלחו אותם לבית ילדים בצרפת. הם אמרו לילדיהם שזה לטובתם, כי התנאים במחנה היו בלתי נסבלים, ואילו שם יקבלו יותר אוכל. פרדריק מספר שאביו בכה והשביעו לשמור על אחיו הקטן יותר. הם לא שיערו שלא יתראו יותר.
(מקור: מנחם מאיר ופרדריק ריימס, "האם העצים פורחים אצלכם?". יד ושם, ירושלים 2000 , עמוד 56.).
חסיה מספרת על הפרידה מאמה:
סיפור הפרידה של חסיה מאמה
מאז ומעולם חקוקה דמותה של אמה של חסיה בזיכרונה כדמות הראויה להערצה ולגאווה. היא הייתה אישה חזקה, גאה, מודרנית, בעלת מרץ, תושייה וחריצות, חכמה, יודעת ספרות ושירה. היא זכורה לה כדמות הדומיננטית במשפחה, שעם כוח רצונה ונחישות החלטתה, הייתה גם רכה, רחמנית ומתפשרת.
בשלב מסוים של המלחמה, אמה של חסיה הייתה היחידה שנותרה ממשפחתה. אמה, לא האמינה בצדקת דרכה של חסיה וחבריה בפעולותיהם בארגון הלוחם, והשקפותיה של בתה היו זרות לה. בביתם, אסור היה להעלות מחשבה על התגוננות מזוינת. כרוב תושבי הגטו, אמה ואחיה של חסיה חשבו כיצד לחלץ את עצמם ולהימלט מהגורל הצפוי להם. הם טענו נגד פעילי הארגון הלוחם, שבמעשיהם הם מקרבים את הקץ וגורמים לתוצאה הנוראה, וכופים אותה גם על אלה השוללים את דרכם. אמה רחשה להם בוז, ולא אחת בזה וזלזלה בקול רם להשקפותיה של חסיה. היא ראתה באידיאליסטים אנשים שטרם בגרו או פוחזים, ומשום כך ראתה סכנה במעשיהם. אמה חששה לחייה של בתה, היא ראתה בהשקפותיה יצר הרס עצמי, וקיוותה שתוכל להניאה מ"מאווייה הילדותיים", אחרי שתיווכח שאין סיכוי להגשימם. כשבועיים לפני חיסול הגטו חסיה שהתה מעט עם אמה. היות ולא ניתן היה להסביר את היעדרותה בלילות ומקום המצאה, (למרות שאמה ידעה על השתייכותה לארגון הלוחם), גרם הדבר לחשדנות, ולהתרופפות הקשר בינה לבין אמה.
יום הפרידה
ביום חיסול הגטו, בתאריך ה- 23 בספטמבר 1943, התקבלה ההחלטה שכל הכוח הלוחם שנותר בגטו עוזב ומצטרף לפרטיזנים. הובהר שאין לקחת בני משפחה אפילו אם הם בעלי כושר קרבי. חסיה, כמו שאר הלוחמים הורשתה להיפרד מאמה במהירות, שכן הזמן דחק, פעולת חיסול הגטו הייתה בעיצומה. חסיה השבורה והמתוסכלת, אמורה הייתה להחליט בחיפזון על נטישת אמה. בדרכה למקום מגוריהם בגטו, עוד התלבטה בנושא. בהגיעה לביתה, היא פרצה בריצה לחצר הריקה, דילגה על המדרגות בקפיצה, ונתקלה במבטה של אמה. היא עמדה מאחורי דלת זכוכית, מבטה בוהה ונטול חיים, בודדה, יחידה נותרה בציפייה לדעת מה קרה לבתה, ומה תעשה. כל דיירי הבית כבר ירדו למחבוא שהכינו מבעוד מועד. באותו רגע, ידעה חסיה שהיא באה לבשר לאמה על יציאתה ליערות. לאמה, לא נותרה אופציה אחרת על מנת להינצל מלבד להיכנס למחבוא.
לאחר כשנה ביערות חזרה חסיה לוילנה, וחיפשה אם מישהו שרד ממשפחתה. היא רצה למקום מגוריהם בגטו, שם הופתעה כשפגשה באישה ששרדה במחבוא יותר משנה, אותה לא הכירה, אולם אותה אישה קראה בשמה. מפי אותה אישה, שמעה חסיה שעוד ביום חיסול הגטו, הסתננה למחבוא הידיעה על לכידת ארבעה לוחמים ותלייתם בכיכר, ביניהם לוחמת פ.פ.או. ושמה אסיה (כמו הכינוי בו נקראה בביתה). אמה שהייתה במחבוא, הייתה בטוחה שזו בתה ולא עמדה בצער. היא עזבה את המחבוא בכוח למרות התנגדותם של המוחבאים שמא יתגלו, שכן האחרון ממשפחתה נרצח, ואם כך אין טעם לחייה. היא הצטרפה לעדת היהודים שהובלו מהגטו לכיכר, מויינה לשמאל- והוצאה להורג בפונאר. בראיון עם חסיה, אמרה "חבל שזו לא הייתי אני (הלוחמת שנתפסה) אז הייתה הצדקה למות אמי".
סיפור פרידתה מאמה, מהווה חלק חשוב בחייה עליו היא כותבת בספרה רשימותי לגיורא:
"אינני יודעת מאיזה מקור שאבתי כוחותיי (או חולשתי?) להיפרד ממנה באותו מעמד, להשאירה בודדה, אחת ממשפחה, בסכנת חיים, אותם זרקה מנגד והיא רק בת ארבעים ושלוש. תחושתי היום, שהייתה זו חולשת חיי. העפתי מבט נוסף בפני אמי, הדבקתי לה נשיקת פרידה, היא לא השיבה. ביקשתי שתעשה דבר מה להצלתה, לא היה בזה ממש במצבה. ירדתי בריצה מהמדרגות, עזבתי את החצר הריקה מאדם ובחללה את אמי, בלי להחזיר מבט לאחור ומצפוני מייסרני ורודף אחרי (ואולי גורלי) עד עצם היום הזה. נגמר פרק מאוד מהותי בחיי.
היום, 38 שנים לאחר המאורעות, אני חשה שהייתה זו ההכרעה הקשה ביותר בפניה הוצבתי, עליה הכרעתי בצורה שאינה נותנת מנוח לנפשי.
חוסר מנוח זה ונקיפות מצפוני, הם שמניעים אותי ליטול את העט לידי, לרשום קורותיי, לבטי, על מנת להנחילם לאלה שעשויים למצוא עניין, ללמוד ולשפוט את בעיות המוסר החריפות בפניהן הוצבנו בתקופה ובתנאים שספק אם הצלחתי ולו גם חלקית, להמחישם."
לסיכום: סיפורה של חסיה מהווה דוגמה לאירוע פרידה של אם מבתה, ממנו קשה לבת להשתחרר עד היום בהתחשב בתוצאות החלטתה להיפרד. רבים סיפורי הפרידות, עליהם מתחרטים כיום הניצולים. חסיה מהווה דוגמה לכך.
