קורות חייה של חסיה

בס"ד

חסיה טאובס ורשבצ'יק
נולדה בוילנה שבפולין ב-10.10.1924, תלמידת גימנסיית "תרבות", חניכת תנועת הנוער "השומר הצעיר". פעילה במחתרת התנועה בעת שליטת הסובייטים בוילנה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה, חסיה עוד לא הייתה בת 16. ב-24.06.1941, נכבשה וילנה ע"י הנאצים. אביה נלקח שלושה ימים אחרי כניסת הצבא הגרמני לוילנה ולא שב. מותו ומקום קבורתו אינם ידועים. בספטמבר אותה שנה, נכנסה היא, אמה ואחיה לגטו המקומי. התנאים בו היו קשים מאד, והוא כמובן היה סגור ובצור. בעקבות רצח המוני של היהודים ותחזית שהרצח ילך ויתרחב ויקיף את היהודים כולם תחת הכיבוש הנאצי, והחלטת ועידת ונזה על "הפתרון הסופי" שמשמעותו רצח כל היהודים, התכנסו בדצמבר 1941 שרידי ההנהגה של תנועת השומר הצעיר בגטו. הם דנו על המצב בגטו ועל חיפוש פתרון למצב, ובעקבות זאת הוקם ארגון לוחם. אבא קובנר הביע את דעתו להתנגדות בנשק. הנוער התעורר, וחברי תנועת השומר הצעיר החלו בגיוס כוחות. לקראת סוף ינואר 1942, חברי המחתרת בגטו התאגדו לקואליציה שהורכבה ממספר ארגונים (מתנועות הנוער השונות), והוקם ארגון F.P.O , "ארגון הפרטיזנים המאוחד". חברי הארגון התאחדו על בסיס הכנת התגוננות מזוינת על החיים והכבוד הלאומי בגטו לנוכח חיסולו, אך גם לצורך ביצוע פעולות חבלה מחוץ לגטו וסיוע לכוחות הלוחמים בחזית ובעורף האויב. הוחלט שמפקד הארגון יהיה יצחק ויטנברג הקומוניסט , ושיהיו לו שני סגנים, יוסף גלזמן מארגון בית"ר ואבא קובנר. הפעולות הראשונות של הארגון היו השגת נשק ולאחר מכן החבאתו. הארגון היה מחתרתי, השמירה על הסודיות הייתה אמורה להיות מוחלטת. לשם כך חולקו חבריו ליחידות קטנות שבהן נעשתה הפעילות השוטפת. אנשי יחידה אחת, לא הכירו את אנשי זולתה. הארגון נחשף לתושבי הגטו ביום יציאת חבריו בגלוי לרחובות הגטו בניסיון לשחרור יצחק ויטנברג, ובעוד מספר פעמים ע"י קיום פגישות, אליהן הוזמנו ראשי הארגון ע"י מפקד הגטו. בעקבות החלטתו של ויטנברג להסגיר את עצמו ב-15.07.1943, והיחשפות הארגון, הציבור חשש והיה מוכן להסגיר את הארגון על כל תנועה שנראתה חשודה מכיוון שהייתה ענישה כללית לתושבי הגטו במידה ונמצא פריט נשק. לכן, רוב תושבי הגטו בגיל מבוגר, היו נגד רעיון המחתרת שמא יתגלה לגסטאפו והגטו יושמד ע"י הגרמנים. הם חשבו שהם צעירים פוחזים ושהם יחרצו את גורל יושבי הגטו. אמה של חסיה הייתה נגד רעיון זה גם כן, והאשימה אותם שהם יקדימו את המאוחר ויביאו את הקץ ע"י כך שיאחזו בנשק. היא רחשה בוז לארגון על שסיכנו את הגטו. היא ראתה באידיאליסטים אנשים שטרם בגרו, ומשום כך ראתה סכנה במעשיהם. בעקבות כל זאת גברו ניגודי הדעות בין חברי הארגון בדבר הלוחמה בגטו או העברת הלוחמה ליער.
בתחילת ספטמבר 1943, החליטו הנאצים לנקות את גטו וילנה מיהודים סופית. בתחילה, נחטפו יהודים למחנות עבודה באסטוניה, אחיה איסקה, נחטף גם כן, לא עמד בתנאים הקשים ונפטר, והוא בן תשע עשרה וחצי. מאוחר יותר, החלו יהודים לצאת לאסטוניה מרצונם וחשבו שמצבם שופר, ולכן לא תמכו תושבי הגטו בפעולות הארגון. ב-01.09.1943, הוקף הגטו בצבא גרמני רב. חברי המחתרת הקיפו את הנאצים בירי. הגרמנים עזבו, והשאירו רק את החיילים המקיפים את הגטו. הכל הצביע על תהליך חיסול שנמצא בעיצומו. לנוכח חוסר הסיכוי לזכות בתמיכת תושבי הגטו, ובעקבות כך חוסר הצלחה בפעולה מזוינת נגד הגרמנים, כמו כן בעקבות מיעוט הכוח שנותר בגטו, הוחלט שחברי הארגון יצאו מן הגטו אל יערות רודניקי, ויילחמו שם כפרטיזנים. הנשק הובא עוד קודם לכן לבית הקברות היהודי בפרבר העיר, בעגלות מתים והוטמן ע"י לוחמי פ.פ.או.. שבועיים לפני היציאה ליערות הארגון היה מגויס ודרוך. מספר קבוצות שהיו משוכנעות שיש לצאת ליערות יצאו ראשונות, אלה שעדיין קיוו שיפתחו אפשרויות למאבק, נשארו בגטו, כמו גם חסיה. מטרת היציאה ליער הייתה לשם המשך המאבק בנאצים בלבד. אסור היה להוציא בני משפחה אפילו אם הם בעלי כושר קרבי. מיד לאחר החלטת המפקדה הודיעו ללוחמים שיש להיפרד במהירות ממשפחותיהם ולהתייצב ליד תעלות הביוב ברחוב רודניצקה- נקודת היציאה. פעולת חיסול הגטו הייתה בעיצומה.



חסיה נפרדה מאמה, נשקה לה נשיקת פרידה, ועזבה למקום המפגש. לאחר כשנה ביערות כששבה לוילנה, נודע לה גורל אמה: ביציאת הלוחמים מן הגטו דרך הביוב, הם יצאו מהביוב בקבוצות של ארבעה לוחמים, עם מרווחים ביניהם של 50-80 מטרים. זה נעשה במיוחד על מנת שבמידה וקבוצה אחת תיתפס ע"י הגרמנים, לא יוודע מקום הריכוז ולא ייתפסו כולם. ואכן קרה הדבר, וקבוצה אחת נתפסה, ביניהם פרטיזנית ושמה אסיה (כשמה של חסיה), וידיעה זו הגיעה אל מקום המחבוא בו הייתה אמה בזמן חיסול הגטו, ב-23.09.1943, והיא שיערה שזו הייתה בתה ויצאה מהמחבוא בכוח (ניסו לעצור אותה, כיוון שחששו שתיתפס ותספר על מקום המחבוא) לרחוב והגיעה לאותה כיכר בו נתלו אותם ארבעה לוחמים שנחתפסו, וגילתה שזו לא אסיה בתה, אך זה כבר היה מאוחר כיוון שהיא נתפסה והובלה למקום הסיווג, והיא סווגה למוות. היא הוצאה להורג בפונאר, והיא בת 43.
היציאה דרך תעלות הביוב
לאחר הפרידה מאמה הלכה חסיה למקום המפגש ליד תעלות הביוב. הסדר נקבע ע"י אבא קובנר. כשהגיע תורה להיכנס, השתחלה פנימה. הם הלכו בחשכה, בצחנה, רגליה שקעו ברפש שהלך והעמיק. אחריה ירדו אחרים, הטור זחל קדימה. זה היה טור מאד ארוך, של קרוב ל-80 איש. במהרה התקפלה והחלה לזחול על ארבע. קוטר הצינור היה כ-80 ס"מ בלבד. היה מקרה, והתעלף אחד החברים, הוא נגרר והוסת לתעלה צדדית, ע"מ שיקבל אוויר, אור ומעט מי גשמים. אח"כ התאושש וחזר לטור. הימים היו ימי סתיו, החל לרדת גשם והייתה סכנת הצפה במקרה והיה מתגבר. לחסיה הגיעו המים עד הסנטר, לגבוהים יותר, היה קשה יותר. היה לה נשק פרטי אותו החזיקה למעלה מעל המים. יש להניח שהם היו בתעלות הביוב בין 6 ל-8 שעות, כיוון שכשיצאו, הייתה כבר שעת ערב. עפ"י ראיון עם יוסף חרמץ שאף הוא היה פרטיזן בגטו וילנה, בנקודת היציאה הם הגיעו לפתח במרתף הכנסייה (ככל הנראה כנסיית כל הקדושים) שברחוב איגנטוסבקה, מקום בו שני חברים מהמחתרת הקומוניסטית הפולנית משכו אותם מקצה המנהרה. ליד פתח היציאה מהביוב הם קיבלו הוראות ללכת בזוגות למקום המפגש- מרתף בארמון שומם ע"ש פושקין. אז, גילו שארבעה חברים חסרים, ומאוחר יותר גילו שנתפסו ונתלו, ביניהם הקומוניסט יעקל קפלן וחבר הבונד, אברשה חבויניק, צבי- בנו של המפקד ויטנברג, והלוחמת אסיה ביק, שלימים, נקשר שמה וסיפור מותה במות אמי. משם המשיכו ליערות רודניקי כעבור ימים בודדים.
מספר בעיות פקדו את היהודים ביערות, ביניהם, השגת מזון ומיעוט הנשק. כמו כן, המגורים ביער היו קשים ובלילות סוערים אף קשים במיוחד. בתחילה, הקימו חברי המחתרת יחידת פרטיזנים יהודים, ביניהם קבוצת "נקם" בהנהגת אבא קובנר. מאחר שהפרטיזנים הלא יהודים לא ראו בעין יפה קיום של קבוצות פרטיזנים שמוגדרות על-ידי מוצא אתני, נטמעו הקבוצות היהודיות בתוך קבוצות הפרטיזנים הלא-יהודיות ביערות. פעולות חברי המחתרת כללו פיצוץ רכבות גרמניות ופעולות חבלה נוספות, הצטיידות בנשק ובמזון, הברחת יהודים ממחנות עבודה והרס של תשתיות. ביערות רודניקי, הצטרפה חסיה לגדוד הפרטיזני "מוות לפשיזם". חסיה השתתפה בהרבה פעולות קרביות: במארבים, מיקוש רכבות של האויב הנאצי, ובחבלה בקווי טלפון וגשרים. כמו כן השתתפה בפעולות נקם נגד משתפי פעולה עם הנאצים. ביער אף הכירה חסיה את בעלה לעתיד חילק.
ביוני 1944 החל להתקרב הצבא הסובייטי לוילנה כדי לשחרר אותה, ורוב הפרטיזנים יצאו מן היערות ולקחו חלק בשחרור העיר, וב-13.07.1944 נכבשה וילנה סופית, עם השחרור חזרה חסיה לוילנה. מיד לאחר שחרור וילנה, החל אבא קובנר בפעילות נמרצת לטובת הברחת שארית הפליטה מאירופה לא"י. קובנר עשה זאת ע"י הקמת ארגון "בריחה", אשר דאג להעברת יהודים ממחנות הפליטים באירופה לא"י ע"י העפלה. חסיה שבה לפעילות במחתרת התנועתית- ציונית. היא פעלה ב"בריחה" ומילאה שליחויות שהוטלו עליה מטעם התנועה, כמו פרטיזנים אחרים שמקורם בתנועות הנוער הציוניות וגם כאלה שלא מצאו את מקומם לאחר השחרור ורצו לעלות לא"י. הם לא ראו שום תוחלת להישאר בוילנה. בשלושה בינואר 1945 יצאה חסיה דרך צ'רנוביץ לבוקרשט . מבוקרשט נשלחה באפריל 1945 בשליחות לפולין , וחזרה לבוקרשט. מבוקרשט יצאה ביוני 1945 לאיטליה. מאיטליה נשלחה לפולין שנית ביולי 1945 ע"י "המרכז לגולה", וחזרה לאיטליה. מאיטליה יצאה בספטמבר 1945 לגרמניה, המבורג. בתחילת שנת 1946 חסיה הייתה חברה בקבוצת "נקם" שאורגנה כאמור ע"י אבא קובנר. מגרמניה, המבורג, יצאה חסיה באפריל 1946 לפריז צרפת. מצרפת על יד הנמל מרסיי יצאה ביולי 1946 באנייה בלתי ליגלית "ביריה" לישראל. בארץ, נקלטה ביחד עם קבוצת פרטיזנים בקיבוץ עין החורש. לאחר עלייתם נולד בנם של חסיה וחילק- גיורא, לו כתבה כבקשתו את קורותייה וקורות וילנה בשואה בספרה "רשימותי לגיורא". גיורא נפטר בהיותו בן 30 ב-17.11.1981, וכתיבת הספר הופסקה. כיום מתגוררת חסיה ברמת גן.